כתף קפואה היא תסמונת הבאה לידי ביטוי בהגבלה פסיבית ואקטיבית בתנועת מפרק הזרוע ללא גורם אנטומי ידוע להגבלה. באוכלוסייה הבריאה שכיחות התסמונת נעה בין 2-5 אחוזים ואילו בקרב חולי הסוכרת השכיחות של התסמונת נעה בין עשרה ל- 35 אחוזים.
התסמונת לא כוללת שורה ארוכה של מצבים שיכולים לגרום להגבלה בתנועה ולכאבים. הכוונה היא למשל לשברים או פריקות, דלקת מפרקים של הכתף, קשחת חוליות ציר, קרע של גיד השריר הרום-קיצי או דלקת בגיד זה, תסמונת ההתנגשות תחת שיא הכתף ועוד.
מה הם גורמי הסיכון לכתף קפואה?
להלן גורמי הסיכון המרכזיים לכתף קפואה:
- חוסר תנועתיות – הימנעות מהנעת הכתף משחקת תפקיד חשוב בהתפתחות של כתף קפואה ולכן ספורטאים רבים הנמצאים בתהליך החלמה לאחר פציעה, הנמנעים מלהזיז את הכתף, נמצאים בסיכון לפתח כתוצאה מכך כתף קפואה.
- גיל מבוגר – בדרך כלל התסמונת מתפתחת בקרב בני ארבעים עד שבעים.
- סוכרת – התסמונת שכיחה פי 5 בקרב סוכרתיים מאשר בקרב לא סוכרתיים. בקרב הסוכרתיים התסמונת שכיחה במיוחד בקרב חולים העושים שימוש באינסולין.
- טראומה – הקשר בין חבלות חמורות בגפה העליונה או בכתף לבין התפתחות של קשיון כתף ברור, אך קשה לאמוד את הקשר בין חבלות קלות לתסמונת. ניתן ברוב המקרים למנוע את התפתחות התסמונת לאחר ניתוח המבוצע בסביבות הכתף על ידי התחלה מידית של פיזיותרפיה לאחר הניתוח. פציעות כתף נפוצות בעיקר בקרב מרימי משקולות, כדורסלנים, שחקני כדור יד, שחקני טניס ושחיינים.
- גורמים נוספים – קשחת חוליות צווארית, פעילות יתר של בלוטת התריס ופתולוגיות בבית החזה הגוררות אשפוז ממושך כמו שחפת, נפחת, דלקת סמפונות כרונית ומחלת לב איסכמית.
יש לציין שתסמונת כתף קפואה נחשבת לנדירה ביותר בקרב ספורטאים, אך נוקשות של הכתף המופיעה לאחר פציעה אינה נדירה כלל וכלל. במקרים האלו חשוב מאוד לטפל בנוקשות מוקדם ככול האפשר וכמובן לנסות לטפל גם בגורם שהוביל להתפתחות הנוקשות.
תסמונת כתף קפואה השניונית
נהוג לסווג את המקרים השונים של התסמונת לשתי קבוצות עיקריות, בהתאם לקשר של התסמינים למחלה או אירוע מסוים. בקבוצה הראשונה אנחנו מוצאים את כל המקרים שבהם לא ניתן למצוא הסבר לתסמינים בצילומים, בבדיקה או בסיפור הקליני ואילו בקבוצה השנייה אנחנו מוצאים את כל המקרים שבהם הכאבים וההגבלה בתנועה התפתחו לאחר חבלה (תסמונת הכתף הקפואה השניונית).
תסמונת הכתף הקפואה השניונית מתפתחת לרוב לאחר שכאבים בזרוע שמקורם בעמוד השדרה הצווארי, פורשו על ידי החולה בתור בעיה צווארית וטופלו באופן עצמאי בהגבלה של תנועת הכתף. בחולים הסובלים מקשיון של הכתף לאחר חבלה, ניתן לזהות אירוע ברור שגרם להתחלת הכאב.
במקרה של תסמונת הכתף הקפואה הראשונית נהוג להבחין בין ארבעה שלבים קליניים להלן:
- השלב הכואב – בשלב הראשון יופיע כאב תמידי ומפושט מאוד בכתף, שלא ניתן יהיה להגדיר את המיקום שלו באופן מדויק. ברוב המקרים, בשלב זה הכאב נוטה להחמיר כאשר המטופל שוכב על הצד הפגוע. השלב הזה נמשך לרוב בין חודש לשלושה חודשים סך הכול.
- שלב הקפיאה – בשלב השני מופיעה הגבלה אורגנית בתנועתיות של הכתף שמחמירה והולכת בהדרגתיות למרות טיפול אופטימאלי. שלב זה נמשך בין שלושה חודשים לתשעה חודשים.
- שלב הקיפאון – בשלב השלישי הכאב הופך לעמום מאוד, אך נהיה חד בסוף טווח התנועה בזמן הפעלה פתאומית. שלב זה נמשך בין תשעה חודשים ל- 15 חודשים.
- שלב ההפשרה – בשלב הזה מתרחשת חזרה הדרגתית לטווח תנועה נורמאלי ודרגת החומרה של הכאבים פוחתת והולכת. משך השלב בין ארבעה שבועות לתשעה חודשים.
במקרה של תסמונת הכתף הקפואה השניונית השלבים של המחלה קצרים יותר והתגובה לטיפול טובה יותר בשלבים השונים. במקרה של קשיון כתף לאחר חבלה, לא ניתן להבחין בצורה ברורה בארבעת השלבים שתוארו לעיל, כאשר במהלך ההחלמה הפיזיולוגית במהלך השבועות הראשונים לאחר החבלה, הקשיון הולך ומחמיר.
כיצד מטפלים בכתף קפואה?
מאחר והפתופיזיולוגיה של התסמונת אינה ידועה, ישנם טיפולים רבים המוצעים לחולים. הטיפול נבחר בהתאם לתגובה לטיפול שניתן מוקדם יותר ולשלב שבו נמצאת התסמונת. בשלבים הראשונים פיזיותרפיה לא עוזרת, אך ישנה תועלת רבה בפיזיותרפיה בשלבי הקיפאון וההפשרה.
אם לא מושגת הקלה באמצעות טיפולי פיזיותרפיה, ניתן לטפל באמצעות הרחבה ארתרוגרפית ובהמשך מניפולציה בהתאם לצורך. במקרים החמורים, ניתן לשקול שחרור של אלמנטים מסוימים בקופסית המפרק בהליך ארתרוסקופי ורק במקרים חריגים, כשמדובר על כתף קפואה שניונית לאחר פריקה או שבר שלא השתפרה על ידי טיפולים שמרניים יותר, ניתן לשקול ביצוע של שחרור ניתוחי פתוח במהלכו מבצעים חיתוך של גורמים מגבילי תנועה.
