ריצה למרחקים ארוכים היא בין ענפי הספורט הפופולאריים ביותר במחוזותינו בשנים האחרונות. ככול הנראה תורמת לכך העובדה שמדובר בספורט זמין מאוד שלא דורש מתקנים מיוחדים וכן העובדה שמדובר בספורט שלא דורש ציוד שעלותו גבוהה. בנוסף לכך, התועלת לבריאותו של הרץ למרחקים ארוכה רבה מאוד וכוללת מניעה של דיכאון וחרדה, שיפור היכולת הקרדיווסקולרית ועוד.
לצד היתרונות הרבים של הריצה, חשוב לזכור כי ישנם גם מספר חסרונות הבאים לידי ביטוי בעיקר בהגדלת הסיכוי לפציעות. רוב הפציעות הקשורות בריצה הן תוצאה של שימוש יתר ולא תוצאה של חבלה יחידה. פגיעת שימוש יתר מוגדרת בתור נזק מצטבר הנגרם לרקמות כמו לדוגמה גידים, שרירים ועצמות, עקב מאמץ חוזר ונשנה בקצב הגבוה מקצב הריפוי העצמי.
גורמי הסיכון במקרים של פציעות ריצה שמקורן בשימוש יתר הן פציעה קודמת בעבר, ריצה מעל 40 קילומטר בשבוע, ובמיוחד ריצות אולטרה, ריצה במסגרת תחרותית שמחייבת עצימות אימונים גבוהה ועלייה פתאומית ולא מבוקרת בעומס האימונים.
בנוסף לכך, חשוב לציין גורם סיכון חשוב נוסף בנושא פציעות ריצה: אימון ללא ציוד ריצה מתאים, כשהכוונה היא כמובן לריצה בנעליים שלא מתאימות לריצה למרחקים ארוכים או ריצה בנעליים שחוקות מאוד. לפיכך, ההמלצה היא להחליף זוג נעליים מדי 600-650 ק"מ (אם המתאמן נוהג לרוץ בין ארבעים לחמישים קילומטר מדי שבוע, מומלץ כי יחליף זוג נעליים אחת לארבעה חודשים).
בניגוד לדעה הרווחת בקרב הציבור הרחב, עדיין לא הצליחו להוכיח במחקרים מבוקרים כי מתיחות אחרי האימון או לפני האימון, מפחיתות את הסיכוי להיפצע ולהגיע למצב של פציעות ריצה. כמו כן, לא נמצא עדיין קשר בין הגיל של המתאמן, המגדר שלו, ריצה על משטחים קשים או ריצה בעלייה, לפציעות. אי לכך, ניתן לכתוב כי כל אדם העוסק בריצה למרחקים ארוכים נמצא בסיכון מסוים לסבול מפציעות. במאמר שלפניכם נפרט אודות פציעות הריצה הנפוצות ביותר.
תסמונת הכאב הפטלופמורלי (Patellofemoral Pain Syndrome)
בקרב הרצים למרחקים ארוכים, פציעות ריצה, היא הנפוצה ביותר וכפי הנראה גם הגורם השכיח ביותר לכאבי ברכיים בקרב אנשים פעילים. היא באה לידי ביטוי בכאב חד ופתאומי בחלק הקדמי של הברך שאינו ממוקד, המחמיר לאחר ישיבה ממושכת או במעבר מישיבה לעמידה. בבדיקה הגופנית יופק כאב בזמן לחיצה על פיקת הברך, בעיקר כשהשריר הארבע-ראשי מכווץ. אחד מגורמי הסיכון לסבול מפציעה זו הוא חולשה של שרירים אלה.
הטיפול כולל קירור באמצעות קרח, מנוחה יחסית ושימוש בתרופות לשיכוך כאבים והפחתת דלקת מקבוצת ה- NSAIDs. המשך הטיפול כולל חבישה אלסטית של הברך בזמן הריצה וזאת על מנת להקטין את התנועה של פיקת הברך. הטיפול המונע כולל בעיקר חיזוק של השריר הארבע-ראשי.
פציעות ריצה נפוצות – שברי מאמץ (Stress Fractures)
שברי מאמץ הם שברים חלקיים בעצם שמקורם בחבלה חוזרת המאופיינת בעצימות נמוכה. ישנו מגוון רחב של ענפי ספורט שבהם קיימת שכיחות גבוהה יחסית של שברי מאמץ, אך בעיקר מדובר בענפי ספורט שבהם נהוג לקפוץ פעמים רבות ובריצה למרחקים ארוכים (שברים אלו יופיעו בעיקר בקרב אלו שרצים יותר מ- 32 ק"מ מדי שבוע) העצמות הנפגעות בשכיחות הגבוהה ביותר הן עצם השוקית, עצם השוקה ועצמות ה- Matatarsal.
את האבחנה ניתן לבסס על סימפטומים קליניים אופייניים של כאב מקומי וממוקד מאוד כשבנוסף ניתן לבצע גם מיפוי עצמות וצילום רנטגן. הטיפול בשברי מאמץ כולל שיכוך הכאבים באמצעות תרופות ממשפחת ה- NSAIDs, הפסקה מוחלטת של הריצה או לכל הפחות הפחתה, כאשר בזמן ההפסקה או ההפחתה, ניתן לעסוק בספורט אחר כמו רכיבה על אופניים או שחיה למשל.
ניתן לחזור לפעילות בצורה מתונה והדרגתית לאחר היעלמות הכאב ומנוחה מספקת. רק אם התסמינים לא חוזרים לאחר התחלת הפעילות, ניתן להגביר באופן הדרגתי את משך הפעילות ואת העצימות שלה.
דלקת בחלק הפנימי של עצם השוק (Medial Tibial Stress Syndrome)
פציעה הבאה לידי ביטוי בכאב מציק מאוד הממוקם על עצם השוקה, שבזמן הריצה נוטה להחמיר. פציעה זו אופיינית בעיקר לרצים ללא ניסיון קודם. לפי ההשערה המרכזית הרווחת כיום, הגורם המרכזי לפציעה זו הוא תהליך דלקתי המתפתח בשרירים שעוטפים את השוק ובפריאוסט (רקמת חיבור העוטפת את העצם ומכילה רשת של עצבים) של עצם השוקה. גם במקרה הזה הטיפול כולל בעיקר מנוחה וחזרה הדרגתית לפעילות. אם התסמינים לא חולפים, יש להעלות את החשד לכך שמדובר בשבר מאמץ.
פציעות ריצה מוכרת: מחלת החיתולית הכפית/דורבן (Plantar fasciitis)
כאבים המופיעים בעקב, שמקורם ברקמת החיתולית הכפית. הכאבים מופיעים לרוב בדריכה הראשונה על הרגל לאחר מנוחה או לאחר פעילות פיזית. הכאב יכול להיות בינוני עד קשה ובמקרים החמורים ביותר המתאמן יתקשה ללכת ואפילו יצלע. הבעיה עלולה להפוך לכרונית ללא טיפול מתאים ולהוביל לפגיעה משמעותית בתפקוד.
האבחון כולל אנמנזה, בדיקה גופנית וצילום רנטגן והטיפול כולל מנוחה יחסית, תרגילי פיזיותרפיה כמו לדוגמה מתיחה של החיתולית, הפחתת משקל, חיזוק השרירים באזור, שימוש במדרסים מתאימים, קומפרסים קרים וסד לילה.
במקרים החמורים ניתן להקל על הכאבים בעזרת זריקות סטרואידים או שימוש במשככי כאבים ממשפחת ה- NSAIDs. אם הטיפולים השמרניים לא מביאם לשיפור המצב, ניתן לשקול ביצוע של ניתוח שבו מסירים את הזיז הגרמי שבמקרים מסוימים צומח בעצם העקב. משך ההחלמה ארוך יחסית ויכול להגיע אף לשנה וחצי.
